באמת, למה? מי צריך שיכוך בשלדת אופני כביש? זה סתם עוד פיצ'ר שנועד להוציא כסף מהרוכבים.
את המילים הללו שמעתי לא פעם מרוכבים מחברים ובכלל, הרי כבישים הם דבר חלק, במיוחד כבישי ישראל. הם כל כך חלקים שאנו פשוט נהנים לרכוב עליהם, לא סובלים מרעידות, בעיות אחיזה, בורות וכו'. אז אחרי שסיימתי להתלונן על רמת התחזוקה של כבישי ישראל, הגיע הזמן להיזכר בשורשיו של ענף רכיבת הכביש.
אירופה, בסוף המאה ה 19, האופניים קיימים כבר כמה שנים, רוב הרוכבים נעזרים בהם ככלי תחבורה בסיסי והשבילים, הם מיועדים בכלל לסוסים וכרכרות. על אספלט אף אחד כלל לא שמע. עכשיו עצמו עיניים לשנייה ודלגו למירוץ Paris – Rubix, אחת הקלאסיקות בעולם מרוצי האופניים. מסלול המירוץ כולל מעל 40 קטעי פאבה, אבנים רומיות.
המשיכו לדמיין, אתם רכובים על שלדת מרוץ קשיחה, שלדה המורידה כח בצורה מושלמת. אבל רגע, עכשיו אתם במקטע של גבעת Troisvilles , אלפיים ומאתיים מטרים של אבנים רומיות שחורות התחומות בין שני פסי בטון הממוקמים בצידי הדרך. האופניים מטלטלים אנה ואנה הגלגל הקדמי מקפץ, האחורי מחפש כל טיפת אחיזה,
הכידון מרגיש כמו מלטשת רוטטת בזמזום מעצבן והאוכף הוא נוגע, פוגע בישבן ומכה קלות או קצת פחות.
פקחו עיניים לשנייה, נשימה עמוקה ושוב עצמו עיניים.
עתה אתם רוכבים על אופני כביש עם שכוך אחורי אקטיבי, שלדה שיש לה מעט תנועה בחלק האחורי (יש גם יצרנים שהוסיפו רכיב שכוך קדמי). שוב אותו הקטע, 2200 מטרים, הגלגל הקדמי פוגש את האבן ובמקום לקפץ, השלדה כמו נעה מעט, התנועה נמשכת והאחורי נוגע באותה אבן, המשכך המובנה בשלדה נע קלות, דיווש רצוף, האוכף נע קלות וזהו, ממשיכים לאבן הבאה ולזו שאחריה. תחושת הביטחון עולה פלאים, הרעידות בכידון הן סוג של גל סינוס מלטף ולא מעבר ואין מכות בישבן מכל אבן ואבן.
יצרני האופניים הבינו מזמן, שעבור מרוצים מסוגו של ה-Rubix דרושות שלדות מתקדמות יותר.
שלדות המסוגלות לקבל את זעזועי האבנים הרומיות ובעצם גם את תחלואי האספלט שלא תמיד מתוחזק (זה לא רק בישראל).
הבינו, הפנימו והחלו לחפש פתרונות.
בשנות ה-90 היו אלו מזלגות עם שיכוך קצר מהלך, ממש כמו באופני השטח. התשלום היה במשקל כבד ופגיעה בהיגוי. בסופו של דבר המזלגות הללו נעלמו מהעולם ונשארו רק באופני ההרים.
היו ניסיונות למזלגות אלטרנטיביים, חלקם הגדול נפסל על ידי ה-UCI ובמקרים אחרים זה פשוט לא עבד.
שלדות הקרבון שיפרו מאד את המצב לעומת שלדות האלומיניום הנוקשות, שהיו נפוצות בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אך למרות זאת המשיכו היצרנים לחפש את הגביע הקדוש של עולם הרכיבה.
בערך לפני 5 שנים החלו לנבוט הניצנים הראשונים של השלדות עם השיכוך המובנה. כל יצרן המציא את הפטנט שלו, אחד מיקם את השיכוך בצורה בולטת יותר, אחר בצורה נסתרת חלקית. המגזינים חגגו, הרי זה סתם עוד גימיק ........... אז זהו שלא.
הסקפטיות הפכה לביקורת עניינית, הבוחנים לא הרעיפו שבחים אבל גם לא קטלו.
המבחנים עסקו בנוחות מול אבדן יעילות דיווש. היו בוחנים שטענו כי הם מרגישים שהם רוכבים עם פנצ'ר בדגמים מסוימים, יש יצרנים שהספיקו לבצע תיקונים כאלו ואחרים ויש שהחליטו שלא. בשנה האחרונה נראה כי התגובות הן מצד הבוחנים והן מצד הרוכבים, כולל הרוכבים התחרותיים, מדברות על כך שלא מדובר על גימיק אלא על שיפור ביכולות האופניים, שיפור בנוחות לצד שיפור באחיזה וכל זה לא על חשבון יעילות דיווש.
ומה לעתיד?
יש שמועות על משככים עם מערכת אנטי דייב חשמלית ( מושג מעולם אופנועי הספורט של שנות ה 80 במאה הקודמת )
רוצים לדעת עוד?
תאמו עימנו רכיבת מבחן על דגם ה-Cento10Ndr בעל מגנון ה-Actiflex.